פחד, אימה וחרדה 

בשיח הציבורי בהתייחסותו אל הפחד ישנן קולות שונים ומגוונים; חלקם מנסים לדחוק את ביטויו לקרן זווית ( תולדה של חינוך ותרבות מצ'ואיסטית) ואינם נותנים לגיטימציה לקיומו בעיקר בקרב גברים. חלק אחר משתמש שימוש מניפולטיבי בפחד כדי לשלוט ברצונותיהם של האנשים ובמעשיהם. שימוש ציני ואגרסיבי בחששות האנושיים, לשם עשית רווחים כלכליים פוליטיים ואחרים, מעודד, מחזק ותומך בהפיכתם של הפחדים לחרדות. העלאת היסוד החרדתי של החברה מערער את יכולת האמידות של הקבוצה ושל כל פרט בתוכה. חלק אחר קטן ומצומצם מקנה לפחד את מקומו הטבעי הן במרחב השיח והן במעשה. אך ברור ללא צל ספק שככלל קיים בלבול לגבי המושגים פחד אימה וחרדה, שאינם כלל מילים נרדפות. קיימת חוסר תשומת למנגנונים שפועלים, כשרגשות הללו תופסים את חזית הבמה. וכן קיימת חוסר אמונה, שניתן לשנות ולהשפיע על החוויות כרוכות בחרדה, אימה ופחד. כאן אנסה להציע נקודת מבט פשוטה על נושאים אלה ואף להציע אפשרות לשינוי.
הפחד הוא ידידו הטוב של האדם אפילו יותר מהכלב. הפחד הוא הכלי שניתן לאדם ובעלי החיים כדי להגן על עצמם לשמור על גופם, נפשם ורוחם, כדי להמשיך לקים את עצמם ברמה הבסיסית ביותר קרי הישרדות: פיזית נפשית ורוחנית. ללא הפחד היו היצורים החיים מכניסים עצמם למצבים, שמסכנים אותם, גורמים לפגיעה בהם או להשמדתם. המילה פחד מצינת התעוררות גופנית הכוללת מתח שרירים מוגבר האצה בפעולות הלב והידרכות חושית כללית, לקליטת מירב האינפורמציה הסביבתית שתעזור ליצור החיי לנהוג בתבונה - קרי להגן על עצמו לשם המשך הישרדותו השלמה והתקינה. מצב גופני שלעיתים מתואר בספרות האבולוציונית כמנגנון 'תקוף או ברח'. הערכות הגופנית היא יכולת מולדת, ממה יש לפחד או מה מהווה גורם, שעליו יש להגיב בפחד הוא חוויה נלמדת. ילד קטן אינו נרתע מחום חזק או מאש עד שהוא לא מתנסה בכאב שקשור למגע עימם. ההתנסות המאיימת והמכאיבה מרחיבה את מאגר הנתונים, שנכנה אותו מעכשיו 'סל הפחדים', ומפעילה את מנגנון הפחד. כל פעם שצץ שביב מידע הכלול ב'סל הפחדים' הפחד מופיע כלומר הגוף נדרך ועובר למצב הכן . התופעה הזו משותפת לנו ולבעלי החיים לדוגמה: הכלב נירתע מבני אדם לאחר שחווה התעללות, על אף שנטייתו הטבעית היא להתקרב אליהם ולחפש את חברתם. הפחד מתעורר לא רק כתוצאה מסכנה או מאיום פיזי אלא גם כתוצאה מהתנסות בפגיעה בצרכים הרגשיים כגון: חום, האהבה, בטחון ועוד ובצרכים הרוחניים כגון חרות, משמעות ועוד ( ראה הרחבה בפרק על הצרכים). כל חוויה שנחוות כמסוכנת הן ברמה הפיזית הנפשית או הרוחנית מרחיבה את מאגר הנתונים. הגוף מגיב לכל אחד מהנתונים ב 'סל הפחדים' באותה צורה.
האימה היא אשת לוט של הפחד. החוויה של פחד גדול מדי גורמת לגוף להכנס למצב של שיתוק וקיפאון; השרירים נדרכים עד כדי התקשות, האוויר נתקע בגוף, הנשימה נעצרת ולעומת זאת הלב פועם במהירות ובעוצמה של שור מתפרע. המתח שנוצר בין התנהגות הלב, המעידה על מאמץ פיזי עילאי, לבין חוסר התנועה השרירי מפיץ בגוף תחושה של חוסר אונים וכשל מערכתי. האדם מרגיש שאבדו לו הכלים לגונן על עצמו, ולהבטיח את קיומו. לעיתים האימה מקיצה במהירות ומתחלפת בפחד המאפשר פעולה, ולעיתים ההתעוררות היא איטית וממושכת. אנו מכירם תופעה דומה אצל בעלי חיים החוצים את הכביש ופתאום מוארים בפנסי מכונית לרגע הם קופאים, לעיתים הרגע הזה הוא ארוך מדי והמכונית מתנגשת בהם והורגת אותם, לעיתים הרגע הזה קצר כהרף עין, ומסתיים מהר, כשמנגנון ההגנה מתעורר, והם נמלטים על נפשם. חווית האימה משאירה חותם עמוק ברוח האדם נפשו ובגופו. מערכת יחסי האמון המערכתיים שלו מתערערים. הכשל המערכתי למול האימה זורע באדם את הספק ביכולת שלו להגן על עצמו ולהבטיח את קיומו. האימה זורעת את הספק, שהגוף אכן יוכל לנצל את משאביו בעת הצורך. הנטיה של הפגיעה ביחסי האמון היא להתרחב והתפשט להקיף תחומים רבים, שכלל לא היו קשורים למקור הפגיעה באמון . אם האמון נפגע ביכולת של הגוף להגיב למצב סכנה: לברוח או לתקוף, אזי אותו גוף לא יכול להודיע מתי הוא רעב או מתי הוא צמא מתי הוא זקוק להזנה, כשהוא אכן מודיע על כך לא ניתן בו אמון שהוא יודע מהו צריך. דוגמא זו תקפה גם לגבי שינה, יציאות ועוד. אך לא רק, גם שהגוף זקוק למגע ,לחום, לאהבה, לתשומת לב - חוסר האמון צף ועולה וההתכחשות לדרישה משפיעה על התפקוד. כל התכחשות מעצימה את אי האמון. בצורה זו נוצר ומתרחב הנתק בין הגוף ונפש או במילים אחרות ביני לבין גופי ביני לבין עצמי. ההתמודדות עם השלכות האימה היא יצירת אמון מחודש בין העצמי לבין הגוף ותרגול מחודש של הגוף להעביר מסרים אמיתיים ורלוונטיים בהתאם לנסיבות. אם כי המצב יכול להתדרדר מאוד ולהוביל אדם להרס עצמי וחורבן, לסבל פיזי ומכאוב , המצב הוא הפיך ע"י עבודה עדינה ומסתעפת בעזרת תרגול ממושך ונשנה.
החרדה היא מעין מוטציה של הפחד הרצוי והטוב. בעוד שהפחד קיים ומופיע כדי להגן עלינו הרי החרדה היא תגובה מערכתית מלאה לאיום שלא קיים, לאיום וירטואלי. קימת תגובה מלאה לאיום וירטואלי פרי מוחנו, או כמעט פרי מוחנו. כל חרדה מבוססת על יסוד של פחד אמיתי שהתנסה בו האדם ונאגר ב'סל הפחדים' לימים שיבואו. השתבשות המערכת גורמת לגוף להגיב לאירוע פעוט שהתרחש במציאות ללא מנגנוני בקרה המציינים מה מידת הסכנה או האיום. הגוף מתכונן ומגיב לכל אירוע כאילו הוא עניין של חיים ומוות. חרדה היא גם תגובה של פחד למחשבה או מהלך דמיוני ששבו אנו יוצרים ובוראים עולמות ומחריבים אותם אך ורק בתוך ראש , מחשבות שאין בהם כל איום ממשי פיזי, אך מבחינת החווה הם מציאותיות מאימות והרסניות לא פחות מכל איום גשמי. הגוף עצמו אינו מבחין בין מקור האיום האם הוא חיצוני או פנימי מבחינתו האיום הוא איום ויש להיערך אליו. החרדה יכולה להיות כל כך קיצונית שהתגובה אליה תהיה אימה ומערכת כולה תגיב כפי שתיארתי קודם.
שבירת מעגל הקסמים וצמצום החרדות ושיקום מערכת האמון יכול להתבצע בשלושה שלבים עקרוניים:
o שיפור מערכת יחסי האמון גוף נפש - היכרות מחודשת
o חווית ההבחנה בין חרדה לפחד (חוויה ולא ההבנה- ההבנה היא פשוטה ומהירה).
o התיידדות עם החרדה זיקוק הפחד מתוכה והחזרתו לסל הפחדים. ( ראה תרגיל החרדה הידידותית )

אם אדם חש חרדה סובל מחרדה נקודתית - מדבר אחד או בנושא אחד אזי מהלך שלם אחד של שלושת השלבים יכול לצמצם את סבלו בצורה משמעותית או לגמול אותו ממנה. אך אם החוויה של החרדה היא רחבה יותר ההתמודדות היא ספירלית : קרי חזרה על שלושת השלבים לכל תחום ותחום אם כי המיומנות משתפרת והתהליך מתקצר ממחזור למחזור.

לא רק החרדות מסכלות את חיו של האדם אלא גם הפחדים. הפחד עצמו הוא חוויה בלתי נעימה לרב האנשים ואנשים נרתעים ממנה בשל כך. לא פעם אנשים מתקשים לבצע פעולות, לומר דברים, ליצור קשרים, לשנות, ולהתפתח כיוון, שמתלוה לכל הפעולות הללו תחושה של פחד. הפחד כמעצור מוכר לכולם. אמיץ נחשב מי שמתגבר על הפחד או לפי ההבנה המקובלת מכניע אותו מדחיק אותו או מכופף את ידיו. אך אדם אמיץ הוא לא זה שמתגבר על הפחד אלא זה שמתידד עמו ויודע לחיות עמו בשלום ובנחת- בדו קיום. אפשר ללמוד להירגע בו בזמן שהפחד מופיע להירגע עוד יותר כשהוא נוכח ונמצא להמשיך לפעול ולתפקד ולקבל החלטות עצמאיות ואוטונומיות כשהאדם פוחד. איך עושים זאת - עושים זאת ע"י התידדות עם הפחד על מאפיניו הגופניים הנפשיים והרוחניים, שימוש בכח ההגיון וההפרדה ליצירת דו קיום. עושים זאת ע"י תרגול של התבוננות על המציאות ותפיסה שלה כפי שהיא בפשטות. עושים זאת ע"י תרגילים גופניים , הדמיות ובנית תוכנית הטמעה ויישום בחיים עצמם בחיים עצמם בהדרגתיות ע"י בנית סולם הצלחות.
פחד ואמונה. האמונה הרבה פעמים מקנה למאמיניה תחושה של שלוה ושל ומרגוע מפחד המתוארת יפה בפסוק מתהילים "גם אם אלך בגיא צלמות לא-אירע רע כי אתה עימדי.." (תהילים כ"ג 4) מהי אותה רגיעה - האם היא אשליה - והאם היא אמיתית, אולי היא למעשה כביש עוקף למנגנון פי שתארנו קודם? האם היא מחליפה פחד מהעולם הזה בפחד מפני דינו של כח עליון או בפחד מפני עונש בחיים שאחרי? לדעתי האמונה ( להבדיל מדת ) מציעה התיחסות בשני מישורים: במישור האחד היא מציעה התמזגות או לפחות התחברות של האדם למערכת גדולה ממנו, שבה פועלים אותם החוקים הפועלים במערכת הקטנה שלו. האמונה מחזקת את האמון של האדם במערכת שבתוכו ביכולתה לקבל החלטות ולפעולה נכונה בשעת מבחן בהתאם לחוקים הקוסמים הגדולים, שלאמונתו מתפקדים בתאום עם הטוב הכללי. למעשה האמונה מקנה גיבוי רוחני להתנהלות תקינה של המערכת גוף נפש, כפי שתוארה קודם לכן, ומחלישה את הספק. היא מגבירה את החוסן הטבעי של המערכת לשמר את עצמה. במישור השני האמונה מציעה שינוי סדרי עדיפויות ב'סל הפחדים' כלומר; אם האדם הלא מאמין חושש בראש ובראשונה לקיומו הפיזי, ומגיב בעוצמה החזקה ביותר לפחד, שנולד בעקבות איום על חיו - קרי פחד המות ראה הרחבה בהמשך, הרי שהאדם המאמין מכורח החויה האמונית מתידד עם המות, וכידיד נרתע ממננו פחות וחושש פחות מבואו. צמצום כוחו של פחד המוות מצמצמת באופן יחסי את כוחו המשתק של 'סל ה פחדים כולו ומשרה על האדם רוגע גדול יותר לצד שינוי כללי במערכת הערכים והעדיפויות הקיומיות של האדם. איום על צורך רוחני יעורר בקרב האדם מאמין תגובה לפחד כפי שתואר למעלה בעוצמה חריפה יותר מאשר איום על צורך פיזי או רגשי. לצופה מבחוץ נראה שהאדם המאמין מאוים פחות ולכן פוחד פחות, אך למעשה הוא מאוים ע"י דברים אחרים ולכן נזקק לפחד להגנתו בתחומים אחרים. עיוותה של המערכת האמונית היא שאדם בכח מה, שהוא בטעות מכנה אמונה, מנטרל את הקשר בין 'סל הפחדים' למערכת ההגנה הקשורה אליו ומטיל את ההגנה מלאה וסיפוק כל צרכיו על כח חיצוני. במצב זה הוא סובל מכשל מערכתי כולל או חלקי שהוא הפוכו המוחלט של החרדה ומזיק לא פחות.
יתרונו של פחד המוות וחסרונו. הפחד מפני המוות מפני כליה הוא זה משמגן עלינו ומאפשר לנו להתמיד בחיים להתגבר על סכנות ומשברים. אנו נזהרים בכביש, אנו פונים לעזרה רפואית בזמן מחלה, אנחנו בד"כ לא בוחרים באפשרות להתאבד, שעה שאנו נתונים בתוך משבר שמתוכו אנו לא רואים מוצא או אור בקצה המנהרה. הפחד הזה נמצא בלב 'סל הפחדים', ומשרה מגדולתו ומיסודיותו על כל שאר הפחדים, וחלק מהם אף ניזונים ממנו, ומתפקדים כשגרירי מצווה שלו, בשרות הטוב אשר הם נותנים לנו. אך עוצמתו של הפחד הזה היא כל-כך גדולה ויסודית, שלעיתים לא מעטות היא מצלה על החיים כולם. הפחד מפני המוות או מפני סופם של החיים לעיתים מזומנות משבית את החיים עצמם ומצמצם את פעולות האדם ברמות השונות; פיזית, נפשית ורוחנית, למינימום, כדי לצמצם את האיום מפני המוות. לעיתים הפחד מפני המוות גדול כל- כך עד, שהוא הופך לאימת מוות וגורם לתופעות שתוארו קודם לכן קרי התאבנות, כשל מערכתי- גופני, נפשי, רוחני - ואובדן אמון. אובדן אמון במקרה הזה, ביכולת לחיות באופן מלא לשמוח להתרגש, לייחל, להיכשל ולהתרומם, לאהוב ולהרגיש בכלל. אימת המוות משפיעה לא רק על החיות והחיונית שלנו, אלא גם על גופינו ומולידה ומציפה כאב וחולי פיזי אשר נולדים מתוך חווית אימה כרונית. לא תמיד פחד המוות מגיע אל פני השטח ומצהיר על עצמו על תפקידו החיוני מחד ועל יכולתו ההרסנית מאידך. הוא נחבא בשורש סל הפחדים משם הוא משפיע וגם בלתי נראה ומובחן. הוא מסתתר כל-כך טוב עד כי הוא מאפשר לנו, לפתח מערכת הדחקה והכחשה כל-כך משוכללת שגורמת לנו להסתייג מגילוייו וצורותיו לעיתים אף להרתע אפילו מלדבר בו. לא פעם אנו נוהגים כאילו מזומנים לנו חיי נצח, שבהם אפשר לדחות למחר כל מה, שמעיק מציק או לא נוח ואז במחר ההוא נתפנה להתייחס ולטפל בכל שדחינו לעת הזו. אנו דוחים את העיסוק באהוב ובמשמעותי לימים של הפנסיה, את פתרון לבעיות הזוגיות שהילדים יעזבו את הבית, את הגשמת יעודינו לימים פחות דוחקים. אם אנו מדברים במוות או נפגשים בו מסביבנו עדיין הוא בחזקת ישות וירטואלית עתידית ולא מחיבת לגבינו. הכחשה זו גורמת לנו לא פעם לבזבז חיים שלמים במשחקי סרק של חיפוש אחר הגשמה עצמית, אחרי מורי דרך, אחרי קירבה משמעותית אחרי חיים התרגשות ואהבה בלי להבין שמורה הגדול נמצא בתוכנו נחבא בתוך 'סל הפחדים' שלנו מחכה לרגע שנתידד עמו ונלמד ממנו את מה שלמו הוא נוצר. אם נבין שהפחד מפני המוות אינו אלא חרדה במקרה הטוב, או אימה במקרה הפחות טוב אפשר לנו שנוכל להפוך את האויב ממכשול וקושי לחבר, מורה וכח מניע בחיים. במקרה הטוב אנו מוקפים בהכחשה לקיומו וזמינותו של המורה הזה ובמקרה הפחות טוב אנו חשופים להפחדה ולטרור מפניו. מצב זה אפשרי רק בגלל שעל אף עוצמתו של מורה טבעיותו וחיוניותו הוא צנוע נחבא אל הכלים - אל 'סל הפחדים', ואינו משוועה לרייטינג רק מי שפונה אליו ומתידד עמו יכול לראות את מלוא גדולתו. כדי להמחיש נקודה חשובה זו אני רוצה להביא את סיפור גירוש של אדם וחוה מגן העדן מזוית קצת שונה.

האדם הראשון וחווה לאחר שטעמו מעץ הדעת התבוששו( התבישו) ונצטרכו (וצוו) ללבוש עליהם בגדים. (הם) היו מסתירים זה מזה את מה שהיה קודם לכן בעדן גלוי ומותר. חמושים בעורם ובבגדיהם גורשו מהגן כדי שלא ימשיכו לאכול מעץ החיים, שעל אכילה מפריו לא חל כל איסור. אם כן ברור שרשות ניתנה לבני האדם הראשונים לאכול מעץ החיים, כל עוד לא נבדלו משאר הברואים בדלות (בהבדל) של בושה.
בצאתם מגן העדן נענשו האיש והאישה פעמיים; פעם אחת, שניטלה מהם זכות השיבה לגן העדן לגן העדן עצמו, ששעריו ננעלו בפניהם לעד. בפעם השניה שהכאב והסבל הפכו ללחם חוק בחייהם, כיוון שלמדו לשלוט זה בזה - מאישה ואיש הפכו לבעל ואישה.
עמוסים בקללתם שולחו אל העולם, טעם פרי עץ הדעת טרי על לשונם, פרי עץ החיים תוסס בבטנם, כשעור ובגד ל'חסותם' (להעניק להם חסות). בזה האופן הסבל מזין את אושיות הקיום של האישה ובעלה וכל יוצאי חלציהם אחריהם - בני האנוש. כל אחד לעצמו שומר על טעמו של עץ הדעת ומסתירו מפני זולתו. כל אחד מעצמו נשמר מפני תסיסתו של פרי עץ החיים, מסתירו בעור ובדעת.
כך מרבים בני אנוש לחשוב שרק מפני כשלונם הקדמון נושאים הם בקללת קיומם. הם אינם מבחינים, שמדי יום הם מחדשים את טעותם, בכך שמרבים על עצמם כסות, ויושבים בהחבא כמעשה מתמיד.
הגירוש מגן העדן אינו נורא ואינו סופי כפי שמקובל לחשוב. כיון שבעצם מהותו של עונשם של אדם וחוה ובטבעו טמונה האפשרות לחדש את יסודותיו של גן העדן, אם כי לא לחזור אליו ממש.
העמל, שנקבע לאדם בעולם נועד להזכירו, שלא די לו להסתפק בטעמה של הדעת כפי שהיא מורגשת בחייו, אלא חובה עליו להעמיק לתוך תסיסת החיים בתוכו. כל עוד ישהה האדם בפתחה של מערכת הקיום לא ימצא פשר לסבלו ולחיו. (מתוך 'נשיקות')

תסיסת עץ החיים בתוכנו הוא הוא פחד המוות שבו דיברנו עתה. בו אחוז הניגוד המרכזי של החיים שגורם לתנועה ולשינוי של החיים. פחד המוות הוא אחד האמצעים החזקים והמוצלחים ביותר לחבר אותנו אל יסוד החי המניע אותנו מפעיל ומחייה אותנו.